aaa
מלאו את השאלון שלהלן ואני חוזרת אליכם עם המשך האבחון והטיפול >>> 

 במצב שבו אין סינון מתאים לגריה החושית והתחושה מציפה , נראה קושי ויסות חושי, נוכל לראות התנהגויות טיפוסיות לרגישות תחושתית יתר, כמו התפרצויות זעם.

 מהן ההתנהגויות הטיפוסיות לרגישות יתר תחושתית?

 מוסחות – התנהגות זו היא הבסיסית ביותר. כל דבר עלול להוציא מריכוז.

 היפר – אמוציונליות ( ריגושיות ) –  נטייה להתעצבן יותר בקלות, בכי, צחוק וכו'.

ריגושים, כמו פחד, כעס, שנאה, גועל, צער ועצב, קשורים לתחושות. האמוציה היא אחד הכלים החשובים של המוטיבציה של האדם להתקרבות או התרחקות.

ישנה מערכת שלמה של תגובות פיזיולוגיות פנים גופיות אשר מתרחשת, ואז מרגישים דפיקות לב, התכווצות בקיבה, חום וכו'.

כל חוויה ריגושית בנויה משתי תחושות – האחת, שמאפשרת לקלוט על מה אני מגיב, והשנייה, זו שמגיבה על מה שאני מרגיש בפנים.

 מתח – כאשר ילד/ מבוגר מאוים, המערכת האוטונומית שלו מגיבה. המצב הזה ,שמגייס אנרגיה רבה, יוצר מצב של מתח. כאשר נמצאים במצב מאוים מתמשך, נמצאים במתח מתמשך. נוכל לראות אצל הילד , שנמצא במתח, מתח שרירים שעולה. לדוגמה: הרמת כתפיים, נוקשות בגוף, קוטריות, התפרצויות זעם ובכי.

בצבירת מתח ישנו חוסר פרופורציה בין ההתפרצות העזה לבין הגירוי הקטן כביכול. ניתן לדמות את המצב הזה ל "קש ששבר את גב הגמל" .

צבירת המתח טיפוסית במיוחד לבעלי רגישות יתר מגעית ושמיעתית.

 כאשר מורידים את הרגישויות האלו, קרי, "הבעיה", אזי התפרצויות הזעם, קרי,                                               "הסימפטומים", נעלמות לגמרי בתהליך מתמשך.

 כאשר ילד מתפרץ בזעם, ראשית נרגיע אותו, נכיל את זעמו, נרגיש אמפתיה ורק אז נוכל לדבר. חשוב מאד להבחין בין התפרצות זעם זו לבין התפרצויות זעם , שמהוות כלי להשגת מטרה, ואז ברגע שהמטרה מושגת, ההתפרצות נפסקת מיד.

 אסטרטגיות הגנה –במצב של הצפת גירויים, הילד מחפש איך להפחית אותם. כאשר הוא בוחר באסטרטגיות הגנה הוא משתמש בסוגים שונים:

 בריחה – זוהי האסטרטגיה השכיחה ביותר. הילד בורח ממקור הגירויים החזקים. לפעמים בורחים פעם אחת ואח"כ נמנעים להגיע למקומות ,בהם הגירויים רבים.

 הימנעות – במצב של הימנעות יש תהליך של למידה, שגורמת לפגיעה במערכת

התנסויות שונות. היא משרתת את מי שנמנע, אך גם מהווה בעיה לעתיד, שכן היא

מייצרת חסך.

 סגירה פיזית – של האיבר הרגיש, לדוגמה, אם יש רעש ,סוגרים את האוזניים עם

 הידיים.

 תוקפנות – זוהי תוקפנות הגנתית, שכן, עצם הנוכחות הקרובה מהווה כבר איום ואז

הילד ממהר לתקוף.  כאשר מאבחנים ילד תוקפני, חשוב לראות אם הוא מאוים בגלל

רגישויות יתר, ואז הוא יקבל טיפול להפחתת הרגישויות.

ישנה גם התנהגות נלמדת , " הקם להורגך השכם להורגו ", זוהי מניעה של התפרצות

אופציונלית.

ציניות, עוקצנות – כאשר הגיל עולה, התוקפנות משתנה ומקבלת עידון. המתבגר נעשה

ציני, עוקצני במגמה להרחיק. הוא פגיע מאד ולכן מגן על עצמו , לאו דווקא במודע.

 פרנואידיות –  הכוונה חשדנות בגלל הרגשת איום, אפילו שאין סיבה.

 סכיזופרניה פרנואידית – זוהי הפרעה פסיכיאטרית שאחד המרכיבים הם רגישויות יתר

קטסטרופליות.  אדם כזה מרגיש מאוים מאד. ( חשוב לבדוק קודם אם באמת יש מישהו,

מאחורי הקיר, שמדבר… ואנחנו לא שומעים ).

טיפול בגישה הנוירו – התפתחותית-תפקודית יכול לעזור בהורדת הרגישויות בכפוף

לטיפול פסיכיאטרי תרופתי.

שליטה ( שתלטנות ) – ילד חייב להחזיק את השליטה, למשל במשחק, ואז הוא אינו מרגיש מאוים. זוהי האסטרטגיה היעילה והרצויה ביותר, שכן , היא משאירה את הילד בחברה, הוא יכול לעשות דברים חשובים, ולא נמצא בחסכים כמו באסטרטגית בריחה או תוקפנות.  היא הכי פחות מזיקה לו.

נוכל לראות ילד , שאינו כריזמטי, משתלט על קבוצת ה"חנונים", כמו " ראש לשועלים"…

או שיצור קשר עם ילדים קטנים ממנו שיכול להשתלט עליהם, או דווקא עם מבוגרים הרבה ממנו, שכן הם צפויים יותר ומגוננים עליו כי הוא הקטן.

השליטה מותנית בזה שהילד יכול לשלוט. אם השליטה נשברת, נראה נסיגה לאפשרויות  "פרימיטיביות" יותר , כמו , בריחה או תוקפנות.

ישנה אסטרטגית הגנה שמאופיינת לילדים / מבוגרים אוטיסטיים מסוימים שמאופיינת

בדרישה לאי-שינויים בסביבה או בזמנים.

סגירה מבפנים ( אטימה ) – זוהי האסטרטגיה החזקה והחמורה מכולן מנקודת מבט

התפתחותית. הסגירה אינה רצונית. הילד / מבוגר סוגר את ההקשבה, תשומת הלב של

כל הגירויים שמפריעים, כלומר, את הקשב השמיעתי. ישנה אפשרות של סגירה גם בתחום המגעי או הריחי, ואז מפסיקים להרגיש בגוף או להריח.

סגירה כזו גורמת לחסכים כבדי משקל, שכן, אם הסגירה היא בתחום השמיעתי, עלולות

להתפתח בעיות בשפה.

   לסגירה העצמית מתלווה לעתים גריה עצמית, שעוזרים לסגור את עצמי. הדבר נפוץ מאד אצל אוטיסטים, משום שיש מרכיב תחושתי חריף. הגירויים העצמיים הם כמו מיסוך.

 מה ההתנהגויות לחסר ברגישות תחושתית ?

 כאשר קיים חסר ברגישות תחושתית, ברור שהילד אינו מוסך. גירויים רבים לא מפריעים לו כלל.

 היפו-אמוציונליות – צריכות להיות גריות בעוצמה ענקית על מנת שיצליחו לעצבן או להרגיש את הילד.  אין מתח, אין התפרצויות זעם ולא קיים הצורך לצמצם את הגירויים, להיפך, חסרים גירויים , ועל כן צריכים לחפש אותם.

 אסטרטגית חיפוש גירויים –  זוהי התנהגות אקטיבית של חיפוש גירויים.

 במחקר על חסך חושי התברר שככל שעובר הזמן, לא מסוגלים להתרכז, לחשוב ולתכנן. עלולות להיות גם הזיות שמיעתיות וראייתיות. כאשר יוצאים ממצב של חסך חושי, לוקח זמן לחזור למצב הרגיל. המסקנה הייתה, שהמוח שלנו זקוק לגריה לצורך פעילות רגילה ונורמלית שלו.

כלומר, קליפת המוח ( הקורטקס ) זקוקה לעוררות שנגרמת על-ידי גריה חושית.

בבעיות של קשב וריכוז, אין עוררות מספקת של קליפת המוח. מערכת הגריה אינה פועלת מספיק.

ריטלין , למשל, יוצר עוררות של קליפת המוח.

 לפי הגישה הנוירו-התפתחותית-תפקודית , עוררות קליפת המוח תעשה באמצעות פעילות רגילה של גריה חושית. ויסות הגירויים צריך להיות יעיל.

לדוגמה,  קפיצה על טרמפולינה במשך 4 דקות, פעמיים ביום, מעוררת את קליפת המוח.

 טיפ –  תנו לילד לקפוץ כל יום לפני הגן / ביס' במשך 4 דקות למשך תקופה, וראו איזה שיפור יהיה.